חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

73 שנה לכ"ט בנובמבר

29/11/2020
הגדל

היום, 29 בנובמבר (ובעברית צחה כ"ט בנובמבר), מלאו 73 שנים לקבלת ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית ואזור בין-לאומי בירושלים. בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית זכור יותר החלק העוסק בהקמת המדינה היהודית.

 

לאו"ם לא היה ב-1947 בית משלו בניו יורק והוא התארח במבנים של היריד הבין-לאומי מ-1939, באזור שכונה לייק סאכסס ("אגם ההצלחה"), כיום בסביבות נמל התעופה קנדי. שם, במשך כחודשיים וחצי דנה עצרת האו"ם בדוח ועדה מיוחדת ששיגר האו"ם לארץ ישראל בקיץ של אותה שנה, כדי להחליט איך יוצאים מהפלונטר היהודי-ערבי-בריטי בארץ הקודש. לוועדה היה שם ארוך: United Nations Special Committee on Palestine, ובקיצור UNSCOP.

 

הוועדה החליטה ברוב קולות (7 מ-11) להמליץ לעצרת לסיים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ולחלק את הארץ בין שני הצדדים הניצים – הערבים והיהודים. במשך שבועות ארוכים נדונה ההצעה בעצרת האו"ם ובכמה מוועדותיה, והיהודים, שהחליטו להסתפק גם במדינה יהודית בחלק מהארץ, עשו כל מאמץ אפשרי להשיג רוב של שני שלישים מחברות האו"ם בעת ההיא (57 מדינות) כדי שההצעה תאושר. הערבים – מדינות ערב ונציגות של ערביי ארץ ישראל – לא חסכו כל מאמץ כדי לסכל קבלת החלטה כזו. מבחינתם, ארץ ישראל (פלסטין בלשונם) היא ארץ ערבית ושום זר או מתיישב חיצוני אין לו שום זכות בה.

 

במשך כ-10 שבועות התנהל קרב איתנים בין שני הצדדים, כשמפלס מצב הרוח במשלחת היהודית עולה ויורד בהתאם לתמיכה או להתנגדות של ראשי המשלחות באו"ם. התחושה הייתה בסך הכול טובה, כיוון ששתי המעצמות הגדולות – ארצות הברית וברית המועצות, שהיו חלוקות ביניהן כמעט בכל נושא – היו בעד החלוקה: הסובייטים לגמרי והאמריקנים פחות או יותר.

 

בראש משלחת הסוכנות היהודית ("הממשלה שבדרך") לעצרת האו"ם עמדו שני מנהיגים: משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית בירושלים, והרב ד"ר אבא הלל סילבר, מראשי היהדות האמריקנית. לעזר רב לצד היהודי-ציוני היה נשיא עצרת האו"ם אוסוולדו ארניה הברזילאי. גם מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי מנורווגיה, היה מתומכי החלוקה.

 

מה שקבע את מועד קבלת ההחלטה היה סד הזמן: במוצאי שבת, 29 בנובמבר 1947, עמדה העצרת לסיים את כינוסה וארניה ידע שאם לא תתקבל החלטה – בשל התנגדות הערבים ותומכיהם וסחבת מצידם – יידחה הדיון לעצרת של השנה הבאה. ביום שישי, 28 בנובמבר, הייתה אמורה העצרת להצביע על הצעת החלוקה, שנשאה את המספר 181 ברשימות החלטות העצרת הכללית. אלא שברגע האחרון יזמו הערבים, בתמיכת צרפת, דחייה של 24 שעות כדי לנסות ולהביא הצעת פשרה על הקמת מדינה פדרלית, ערבית-יהודית, שתייתר את הצעת החלוקה שהערבים כה מתנגדים לה.

 

הצד היהודי נכנס ללחץ, שכן חש כי מדובר במלכודת. מדינות ערב תמכו בהצעה לבנונית לבדוק את רעיון המדינה הפדרלית. את הנציג הפלסטיני, ג'מאל אל חוסייני, הדירו מדינות ערב מדיוניהן. כעס רב היה על צרפת, הנותנת יד למזימה הערבית.

 

במהלך כל אותם שישי ושבת רחשה פעילות ענפה של המנהיגים והגופים היהודיים. כך, לדוגמה, פנייה לאישים בכירים בצרפת גילתה שהשגריר הצרפתי באו"ם, אלכסנדר פארודי, פעל ללא אישור ממשלתו והוא קיבל הוראה לתמוך בהצעת החלוקה. ד"ר חיים וייצמן טלפן ליאן סמאטס, ראש ממשלת דרום-אפריקה, ששהה אז בלונדון, כדי שישוחח עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל, שאף הוא נמצא בלונדון, כדי שארצות הברית תפעיל את קשריה עם מדינות מהססות.

 

בשבת אחר הצהריים, 29 בנובמבר, נפתחה הישיבה האחרונה של מושב עצרת האו"ם לשנת 1947. ארניה מנע כל ניסיון לסחבת מצד הערבים, לרבות הצעות לשקול הצעות חדשות ולדון עליהן בעתיד. אלפי יהודים מניו יורק הקיפו את הבניין. רבים מהם הגיעו ברגל מפאת השבת. כמה עשרות מאושרים הצליחו בדרך-לא-דרך להיכנס לאולם שבו נערכה ההצבעה, שעליה פיקחו ארניה וטריגווה לי.

 

התוצאות לא היו מפתיעות: 33 מדינות תמכו בהצעת החלוקה, 13 התנגדו, 10 נמנעו ומדינה אחת (סיאם – כיום תאילנד) נעדרה מהאולם בשל הפיכה צבאית שהייתה בה, דבר שמנע העברת הנחיה לשגריר שלה באו"ם. הושג הרוב של שני שלישים והשמחה היהודית הרקיעה שחקים. הערבים הודיעו שימנעו את ביצוע ההחלטה בכל מחיר, לרבות מלחמה. זו, אכן, פרצה למחרת בבוקר.

 

החלטת עצרת האו"ם הייתה רק הצעד הראשון לקראת הקמת מדינת ישראל. מנהיגי העת ההיא, בראשותו של דוד בן גוריון, ידעו למנף אותה, למרות הפגמים שבה והשטח הבלתי אפשרי שניתן למדינה היהודית. מלחמת העצמאות, שנמשכה, כאמור, מיום אחד לאחר קבלת ההחלטה עד 30 ביולי 1949, שינתה במידה רבה את מפת החלוקה.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד