חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

למה רוקדים בשמחת תורה?

17/10/2019

שמחת תורה הוא סיום המבצע של עבודת הקודש, שנמשך כחודש ימים, החל מהסליחות הראשונות עד שמחת תורה. מבצע זה היה קשור עם הרבה הלכות, דינים ומנהגים. במבצע זה היו זמנים שונים: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, הושענה רבה וחותם את המסכת הזאת יום שמחת תורה. כל זמן והליכותיו ודיניו. בראש השנה תוקעים בשופר כדי להמליך את הקב"ה, ביום כיפור צמים ומבקשים בדמעות סליחה ומחילה, בסוכות – זמן שמחתנו, ישיבה בסוכות, שמחת ארבעת המינים, ובשמחת תורה רוקדים ושמחים בסיום התורה. חשים אנו כי זכינו בדין והקב"ה קרבנו אליו, מתמלאים אנו שמחה עילאית ונהפכים לעם מזמר ומרקד.

 

ניתן לסכם, שבימים הנוראים אנו מכינים לעצמנו יראת שמים לשנה שלמה, ובימי סוכות ובשמחת תורה, אנו מכינים לעצמנו שמחה לשנה שלמה. עלינו לשבח לאדון הכול, אשר ציווה עלינו את מצוות השמחה. השמחה כללית ומשותפת לכל: זקנים וצעירים, חיילים וילדים, כולם יוצאים יחדיו בריקודים וב"הקפות", ושמחים בשמחת התורה עם סיום התורה ורוקדים. הריקוד בשמחת תורה הוא מצווה בדיוק כמו הבכייה בראש השנה ויום כיפור, ויש דין מיוחד בקשר לריקוד ומחיאת כף לכבוד התורה. לא רוקדים משום שאנחנו אוהבים לרקוד, אלא משום שמצווה לרקוד. חז"ל אמרו שבזכות זו זכה דוד המלך למלכות ככתוב: "וְהוּא מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לְפני ה'", לא לשם ריקוד, אלא לכבוד התורה, כפירוש המלבים. דוד המלך בטל כבודו מפני כבוד ה' בשלושה דברים: בגופו - רקד, בלבושו – לבש לבוש פשוט ולא לבוש מלכות, והשתתף עם כלל ישראל.

 

ואל יאמר האדם אין זה כבודי וכבוד התורה לרקוד לפני העם כאחד האנשים. וכתוב ב"במשנה ברורה" או"ח (תרסט, י"א): דיש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב אצל דוד המלך.

 

וכן הובא בשם האר"י ז"ל ועוד העידו עליו שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצווה. וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הס"ת בכל כוחו. לכאורה יש להבין, מה שאנשים גדולים כמו האר"י ז"ל או הגר"א ז"ל רקדו בכל כוחם בשמחת תורה הדבר מובן, פשוט וברור. שמי שבכל השנה עמל בתורה יומם ולילה, אינו מבטל זמנו לַהֶבֶל וְריק, כי אז ביום הגיע שמחת תורה, וכשהוא מלא סיפוק מן הכמות והאיכות של לימוד התורה שלמד כל השנה, הוא אכן יכול ורשאי לשמוח, ואדרבה, אצלם זוהי שמחה טבעית, שמחה מוצדקת ובמקומה. אבל התמיהה היא על פשוטי העם ועל אלה שאינם מפשוטי העם, אך זמן רב לא הקדישו ללימוד התורה, על מה אלה ישמחו וירקדו ביום שמחת תורה? הרי זו אינה שמחת טבעית ולכאורה גם לא מובנת, למה ישמחו?

 

מפורסמת היא תשובתו של אותו יהודי פשוט ועם הארץ לשאלתו של ר' נַפְתָּלִי מרוֹפְשִׁיץ: וכך מסופר: בשמחת תורה ראה ר' נפתלי יהודי פשוט עם הארץ גמור, שמח שמחה גדולה בשמחת תורה, רוקד בשמחה עצומה לְלֹא הֶרֶף בכבודה של התורה. ניגש אליו ר' נפתלי ושאלו, מה לך כי תשמח ותצהל כל כך, וכי עסקת בתורה במשך השנה, עד שאתה שמח כל כך בסיומה? מה לך ולשמחה זו? ענה לו היהודי בפשטות ובתמימות: רבי, אם ישנה שמחה אצל אחי, האם שמחתו היא לא שמחתי ואינני צריך לשמוח? ואכן, זוהי שמחת הכלל. אנו שמחים בסיומה של תורה, ויחד עם זה שמחים להתחיל מחדש, כי אין מושג בעם ישראל של גמר לתורה. וכבר נפסקה ההלכה בשו"ע או"ח (תרנא, י"ב): ד' מינים הללו בסוכות מעכבים זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר משום שכולם מצווה אחת הם.

 

כך גם עם ישראל הוא חטיבה אחת שבתוכה אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי גָּון שׁוֹנִים ובלעדיהם עם ישראל אינו עם שלם. הדין שכל ישראל ערבים זה לזה נאמר על כל ישראל, וכל אחד ערב לחברו, ואין זה משנה מי עָרֵב וּמִי הוּא זֶה מְקַבֵּל הָעֲרֵבוּת. אם כן, אפשר שזו היא השמחה של פשוטי העם ביום שמחת התורה. השמחה היא על עצם היותם חלק מאותה חטיבה, הם חלק מאותו עם שבו צדיקים וגדולי עולם אשר אינם יוצאים בלי ערבה, גם הם נזקקים לפשוטי העם, על מנת להיות זכאים להשתייך לעם ישראל, ובלעדיהם גם הצדיקים אינם יוצאים יד"ח ד' מינים ויד"ח השמחה בשמחת תורה. זוהי השמחה של "שמחת תורה", בה שמחים כולם כאיש אחד בלב אחד על היותם מחוברים לאותו עם, לאותה תורה ולאותה ארץ שעם ישראל קיבל במורשה. זה ביטוי בהכרה באמת כי הקב"ה, ישראל והתורה – חד הם.

 

בסיומה של התורה נאמר: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מפרש רש"י שסוף הפסוק – יחד שבטי ישראל – הוא תנאי לראשיתו של הפסוק – ויהי בישורון מלך. שאין הקב"ה מלכם של ישראל, אלא בהיאספם יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם. זהו הכוח המאחד שבתורה.

 

שישו ושמחו בשמחת תורה.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד