חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

המאמא של ההומלסים

סיפור אישי מרגש של רווית רייכמן, גמלאית צה"ל, חברת סניף פתח תקוה, מתנדבת בעמותת "לשובע" כמנהלת המטבח והמסעדה של העמותה בתל אביב
2/06/2019

לפני כשנה וחצי התחלתי לעבוד בעמותה כמנהלת מטבח.

 

הכול החל בחג שבו הוצע לי לבשל ל-400 נזקקים. הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. ארוחות החג אף פעם לא באמת עניינו אותי. לא חשבתי מה ללבוש, איפה להתארח או מה לבשל. בראש השנה האחרון הכול השתנה. החלום שלי היה לחגוג לסועדים שלי את החג הכי הכי יפה והכי טעים.

 

כמה ימים לפני החג אחת הסועדות שלי, אישה מבוגרת, ביקשה שאשב לידה בשולחן. היא שיתפה אותי בחוויות החג שלה מהעבר, עם הילדים. כדי לשמח אותה, שאלתי אותה מה הייתה רוצה שאבשל למענה לחג. היא ביקשה משהו פשוט וצנוע, אורז עם צימוקים. זהו? לא חשבתי פעמיים והכנתי לחג את מה שביקשה. בסוף השיחה אתה היא שאלה אותי איזה צבע אני אוהבת. "כחול" אמרתי לה, ולא באמת ידעתי מה היא הולכת לעשות עם זה.

 

יומיים לפני החג היא ירדה למטבח לחפש אותי. היא הרגישה צורך להכין לי מתנה. היא פרמה את הסוודר החם שהיא מתחממת אתו בחורף וסרגה לי ממנו של. כמובן שסירבתי לקבל אותו, אבל היא אמרה: "רווית, את המלאכית שלנו, לא כל אחד יעשה את מה שאת עושה. הרבה אנשים רואים אותי, אבל לא באמת מקשיבים לי".

 

אני, כמובן, התרגשתי מאוד והבטחתי לה שבארוחת החג אלבש את השל עבורה. ערב החג הגיע, השולחנות ערוכים כמיטב המסורת. "המלצרים" מחכים והסועדים מתחילים להיכנס, מברכים את כולם בברכת חג שמח ושנה טובה. אני רוצה להתחיל את הארוחה, אבל עדיין ממתינה לאותה אישה. היא מגיעה, מברכת אותי לשלום ומנשקת אותי. אנחנו מתחילים בקידוש ואז ברגע קט כולם בשקט לרגע. אני מסרבת להאמין שאני חוגגת חג לא רק לעצמי, אלא ל-150 איש שלא באמת באים רק לאכול, אלא להיות ביחד, לשמוע את השירים, לספר חוויות, ולא להיות לבד בחג. מתחילים להוציא את המנות, תוך כדי כך אני בוהה באנשים ורואה בעיניהם את הברק, את החיוך ואת השלווה, ואין יותר מאושרת ממני. לפעמים חלומות מתגשמים ועמותת "לשובע" הצליחה להגשים לי חלום, לרצות לפגוש עוד ועוד אנשים מדהימים.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד