חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

לתת כבוד, הערכה והגנה לקציני וחיילי צה"ל

העמדת חיילים לדין על פעולות בזמן מלחמה או במהלך מבצעים צבאים, בשטחי אויב, היא בלתי נסבלת ובלתי מוצדקת. עו"ד סא"ל (מיל') אברהם פכטר מביא את עמדתו
6/01/2011

העמדת חיילים לדין על פעולות בזמן מלחמה או במהלך מבצעים צבאים, בשטחי אויב, היא בלתי נסבלת ובלתי מוצדקת.

 

בכל מלחמה או מבצע צבאי יש חריגות, יש טעויות בשיקול דעת, תוך להט הקרב, ועל טעויות מעין אלה לא עומדים לדין צבאי – אלא לבירור פיקודי וענישה פיקודית. אין מלחמות יפות ומידתיות ואין מלחמות ללא טעויות. מטרת המלחמה או המבצע הצבאי היא אחת – לנצח.

 

העמדת חיילים לדין על חריגות במבצע "עופרת יצוקה" או על פעולות תוך מבצעים ללכידת מבוקשים ביהודה ושומרון, מצביעה אולי, מחד, על ניסיון צה"ל להיות נקי מכל רבב, אך מאידך גיסא, מצביעה גם על ניתוק, על טיפשות ועל אי-הבנת המטריה הצבאית, והדינמיות הפועלת בזמן מלחמה או מבצעים בשטח אויב.

 

וגרוע מכך – העמדת החיילים לדין נותנת לגיטימציה לקבוצות שוליים בתוך ישראל וקבוצות גדולות של שונאי ישראל ומסיתים נגד המדינה, חומר בערה וחומר עזר לטענותיהם הנלוזות על היות צה"ל ומדינת ישראל מבצעי פשעי מלחמה. אנו במו ידינו ובמו בנינו מגישים לשונאי ישראל על מגש של משפטים, את חומר הבערה לשנאה ולשטנה המכוונים אלינו מכל קצוות העולם.

 

אין צבא בעולם שמעמיד חיילים וקצינים לדין על עבירות שבהן עומדים חיילי צה"ל. העמדת החיילים לדין והרשעתם בפרשת "הילד" במבצע "עופרת יצוקה", היא דוגמא בולטת לאיוולת צבאית והחלטה שגויה של הפרקליט הצבאי הראשי. העובדות שפורסמו במקרה זה, לפיהן יחידה צבאית שנכנסה לבית שבו חשדו בהימצאות אמל"ח או חומרי נפץ וביקשו מילד מתוך המשפחה לבדוק זאת, היא טעות בשיקול דעת תוך כדי לחימה ופעולות צבאיות, שאינה מגיעה לדרגה של עבירה צבאית או פלילית, אלא נמצאת בתחום הבירור הפיקודי והענישה הפיקודית.

 

העונש המקסימלי בסיטואציה זאת הוא נזיפה לקצין הממונה, אם היה נוכח, או למפקד הצוות, או העברה או הורדה בדרגה פיקודית, אך בכל מקרה לא בית דין צבאי. אגב, אורחא, הטענה שהילד מאז המקרה "בטראומה", מגוחכת. ממי? ממה? שום דבר לא התפוצץ, אף אחד לא נורה, אז מאיפה הטראומה?

 

החלטה שגויה של הפרקליט הצבאי הראשי

 

הפצ"ר הורה לפתוח בחקירת מצ"ח כנגד שני קצינים בכירים (אל"מ וסא"ל) מחטיבת כפיר ביו"ש, על דברים שמסרו בעדותם, בעת משפטו של סגן מלול, שהואשם בשימוש בכוח חריג בעת ביצוע משימה מבצעית, מעצר חשודים בפעילות חבלנית.

סגן מלול  וסמל נוסף עצרו פלסטיני לחקירה והפעילו נגדו, לפי האישומים, אלימות חריגה ע"י מתן שתי "כאפות" ואולי צעקות וקללות בלהט החקירה.

 

דעתי על המקרה: על האירוע הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות, תוך פעילות מבצעית בכפר חשוד, בחשכת הלילה – אין עוצרים ואין מענישים. הערה פיקודית – כן, שיחת הבהרה וניתוח המקרה כדי שלא יישנה, אם היתה חריגה מיותרת – כן. מעצר ומשפט – מיותר, לא פרופורציונאלי ולא עומד בסטנדרטים שבהם נמצאים קצינים וחיילים צעירים, בלחץ האירועים ובפעילות מבצעית.

 

כדי למנוע אי-הבנות, כשמתברר שיש מקרה או התנהגות חריגה שבאים לידיעת המפקדים הבכירים, יש חובה לחקור, לברר ולנקוט אמצעים פיקודיים או משפטיים. אך בכל החלטה מעין זו יש לשקול את האירוע, המעשה, הנסיבות, הלחצים והאופציות, ולאזן בין הפתרון בשטח לבין הפתרון המתבקש בנסיבות העניין.

 

כשצריך להעמיד לדין, לא להסס ולא להתבייש – לעשות זאת. אך בשום אופן לא להעביר את ההחלטה וההכרעה לידי בית הדין, הדן בסוגיה חודשים לאחר המקרה, מנותק מהאווירה, הרקע וקולות הלילה בעת הביצוע המבצע. מה גם שהשופטים לא תמיד באים מהשטח המבצעי-פיקודי, לכן החלטתם לא עומדת במבחן האש וההיגיון הצבאי.

 

אחריות וגיבוי מפקדים

 

כלל ברזל ועקרון בסיסי המחזיק את החיילים והקצינים ביחד, כצוות מגובש, הוא הידיעה שהמפקדים ברמות הבכירות נותנים גיבוי ולוקחים אחריות.

 

במקרה הספציפי, נראה שהגיבוי והאחריות נעצרו ברמת המג"ד והמח"ט – שזה חיובי, אך נמסו ונעלמו בדרגת אלוף הפיקוד.

האלוף גדי שמני, אלוף פיקוד המרכזי דאז, העיר למח"ט, אל"מ וירוב, שיצא ללימודים וקידומו עוכב טכנית, ובכך היה צריך להסתיים ההליך. האלוף שמני, מצידו, במקום לסיים הפרשה ולתת גיבוי פיקודי לסגן אדם מלול, אם ע"י הערה ונזיפה או שיחת מוטיבציה, בחר להורות על רענון הפקודות, שפירושו כי ייתכן שהפקודות בעת מילוי המשימה לא היו ברורות, ואם כן, אז החוט מוביל אליו ואל צמרת הפיקוד.

 

דוגמא למתן גיבוי ואחריות: אלוף אריק שרון, בהיותו אלוף פיקוד דרום, בתקופת המלחמה במחבלים בעזה, התייצב לכל המשפטים של קציניו וחייליו וטען בפני בית הדין או ועדות החקירה כי הם פעלו על פי הוראותיו והנחיותיו – ואם הפקודות לא הובנו במלואן או פורשו לא נכון – האחריות אינה על המבצעים, אלא על נותני הפקודות. בזכות עמדתו זו רוב הקצינים והחיילים שנחקרו, תיקם נסגר או שזוכו בבית הדין. לעמדה עקרונית ברוח זאת יש לצפות מצמרת צה"ל.

 

טוהר הנשק

 

רבות דובר ונכתב בנושא זה, מאז מלחמת השחרור. רק לאחרונה התייחסו לנושא בהזדמנויות שונות שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי, וטענו ובצדק שצה"ל הוא צבא מוסרי העומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר בתחום זה בין צבאות העולם.

תראו מה קורה וקרה במלחמה בעיראק (בשתי המלחמות). תראו מה קורה במלחמה באפגניסטן. זכרו מה קרה במלחמה של רוסיה נגד צ'צ'ניה ונגד גרוזיה, ושל רוסיה במלחמתה באפגניסטן. וכל הדוגמאות האלה הן מן התקופה האחרונה, לאמור, מהעשורים האחרונים בלבד.

 

"טוהר הנשק" שייך לתחום המושגים של פילוסופיה, מוסר ואתיקה. במציאות, יש לפרש ולייחס את המושג "טוהר הנשק" לפעולות צבאיות בהתאם לחוק, הוראות הצבא, פקודות הצבא, ובפרשנותם של המשפט המדינתי, כללי המלחמה, המשפט הבינלאומי, והאמנות שישראל חתומה עליהן.

 

על רקע זה יש לבדוק ולנתח את האירועים בעזה. על הטענה ש"הקוד המוסרי" במלחמת עזה השנייה הופר ועוות בכוונת זדון ע"י הדרגים הבכירים, אסור לעבור לסדר היום. מכל הסיפורים והשמועות שפורסמו ועוד יפורסמו בוודאי, בשיטת "אפקט הדומינו" - אין כל בסיס לטענות אלו. צה"ל מעולם, באף שלב של קיומו, לא נקט עקרון של מלחמה מלוכלכת שבה הכול מותר, לפגוע, להרוג, להרוס ללא סיבה, ללא הצדק מבצעי, לשם השגת מטרה או בניסיון להעלמת עין ממקרים חריגים, יוצאי דופן, תוך מהלך הלחימה או בימי רגיעה.

 

החגיגה התקשורתית המקבלת תאוצה יכולה להיות בעלת השפעה הרסנית, מחד, כלפי ההתייחסות העולמית לצה"ל כצבא כיבוש וצבא המפר כללי משפט בינלאומי, ומאידך, כלפי צה"ל פנימה.

 

המלחמה בעזה היתה בנתונים, ברקע ובסביבה שונה מהמקובל והנלמד בקורסי ההכשרה בצה"ל. הלחימה בטרור, בקבוצות טרור, להבדיל ממלחמה מול צבא סדיר של מדינות, מחייבת חשיבה, גישה ולחימה שונה. חמאס נלחם מתוך אוכלוסייה אזרחית, בשיתוף איתה, לפעמים בהסכמה ולפעמים באיומים ובסחיטה. התוצאה - אזרחים, חלקם משתפי פעולה, חלקם חפים, מאוימים ומשמשים כחלק מהמערך שנגדו נלחמים.

 

"טוהר הנשק" הוא מושג אמורפי – שאיפה, רצון, מטרה, מוסריות ואמונה בצדקת הדרך והנשק. במלחמה אי אפשר מעשית לשמור על "טוהר-נשק", שהרי החייל יורה כדי לפגוע, להרוס, למנוע מהאויב לפגוע בך, ואם הוא עומד בקריטריונים המוסריים של צה"ל, גם אם הוא הורס ופוצע, שלא בכוונת מתכנן, לא בזדון, ולא מתוך רוע לב או סיפוק תאוות נקם והרס, הוא פועל במסגרת הלגיטימית של החוק הצבאי.

 

ירי על כוחותינו ונפגעיו הוא הוכחה ניצחת לכך שלא תאוות ההרס וההרג לשמו היתה במשימות שצה"ל העמיד בפני חייליו, ובוודאי ניתן ללמוד מכאן שלא היתה כוונה זדונית או מתוכננת של ירי באזרחים חפים, אלא ירי לתוך אזורים, בתים ורחובות מוכי אש, שמהם ירו או נראו מחבלים נעים ויורים לעבר כוחותינו.

 

בכל המהומה התקשורתית, יש לזכור כי חמאס השתמש באמבולנסים, בילדים ובנשים כבלדרים מעבירי נשק ותחמושת, ובילדים כמתריעים על התקרבות צה"ל. אין לשכוח שחלק מהנפגעים האזרחיים אולצו בכוח להישאר בבתים ולשתף פעולה עם החמאס, למרות האזהרות שניתנו לתושבים לעזוב את האזור או לא לנוע באזורים אסורים, מוכי אש.

 

טעויות טרגיות ואישיות

 

אין מלחמות, לא אצלנו ולא בהיסטוריה הצבאית של צבאות העולם, שלא נעשו בהן טעויות בשעת קרב, שלוו בנפגעים ובפגיעה ברכוש.

 

המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה נותנים חסינות משפטית/צבאית למוסדות ואתרים כמו מקומות קדושים לכל הדתות, שגרירויות, בתי חולים, הצלב האדום/סהר אדום או גופים כמו אונר"א, וזאת בתנאי שלא מבוצעות מתוך האתרים/בניינים אלה פעולות צבאיות כגון אכסון נשק, שימוש בנשק מתוכם, או התכנסות והסתתרות כוחות לוחמים. עד היום, לא היתה אף מלחמה כמעט, שלא פגעו במוצדק או בטעות במקומות אלה. ההרס והפגיעה נבעו, מחד, מהרצון להגן על חיילי צה"ל ולמנוע פגיעות מיותרות בגוף ובנפש, ומאידך, כדי להשיג את אפקט ההרתעה שלמענו יצאו למבצע.

 

לתוהים והמפקפקים בטוהר המטרות של צה"ל וחייליו – קחו לדוגמא את מבצע "חומת מגן", כאשר צה"ל נמנע משימוש בכוח האש כדי לטהר רובעים ובניינים ממולכדים מלאים במחבלים בג'נין. התוצאה: 13 חיילי מילואים הרוגים בהסתערות על יעד מבוצר וממולכד, רק בשל הרצון לא לפגוע בחפים וברכושם. האם זה היה כדאי וראוי? התשובה שלילית!

 

לסיכום

 

כמו שמדינת ישראל נותנת, ובצדק, חסינות והגנה משפטית לקציני ולוחמי צה"ל כנגד חקירות, מעצרים ומשפטים בחו"ל, ע"י הפעלת לחץ בינלאומי והשפעה על מדינות כמו ארה"ב, צרפת ומדינות נאט"ו, שחייליהן משתתפים במלחמות – כך על חיילי וקציני צה"ל, כלפי פנים, לקבל חסינות מצמרת צה"ל, מהמפקדים האישיים שלהם, בתנאי שמעשיהם נעשים במהלך ובתוך קרב או מבצע, תוך שיקול דעת צבאי מבצעי – ולא חריגות, פסולות, פליליות, שאותן צריך לחקור ולהעניש.

 

הערה:

 

בנושא זה ראה מאמרי באתר זה משך השנים:

1. אין מלחמות יפות – אין מלחמות ללא טעויות.

2. המותר והאסור בזמן מלחמה.

3. המלחמה בעזה – ההיבט המשפטי-מוסרי.

4. "טוהר הנשק".

 

אמרה שכדאי לזכור: "הפייסן הוא אדם שמאכיל תנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון" – וינסטון צ'רצ'יל.

מתאים ליחס שלנו לפעמים לחמאס, לחזבאללה ולאיראן. זה מתאים גם לאיומים האחרונים של חמאס עזה. הם יורים טילים וקסאמים לעבר עוטף עזה, שבנס לא הסתיימו בפגיעה בנפש – ומאיימים שיגיבו על תוקפנות ישראל. אתם הבנתם?

 


 

הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד